Anavah (Humility)

תָּאנָא, מִי שֶׁיָּצָא מִן הַיִּרְאָה, וְנִתְלָבַּשׁ בַּעֲנָוָה, עֲנָוָה עָדִיף, וְנִכְלַל בְּכֻלְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ב:ד׳) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שׁ

וְיֵשׁ גֵּאֶה אַחֵר שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁכְּבָר הוּא כָּל כָּךְ גָּדוֹל וּמְכֻבָּד עַל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַכָּבוֹד שֶׁיִּתְפָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ כְּלָל, וּלְהַרְאוֹת הַדָּבָר הַזֶּ

וְיִמָּצֵא גֵּאֶה אַחֵר, שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת נִרְשָׁם הַרְבֵּה בְּמַעֲלוֹתָיו וּלְהִתְיַחֵד בִּדְרָכָיו, עַד שֶׁלֹּא דַּי לוֹ שֶׁיְּהַלְלוּהוּ כָּל הָעוֹלָם עַל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר הוּא חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ

בְּבֵאוּר מִדַּת הָעֲנָוָה וַחֲלָקֶיהָהִנֵּה כְּבָר דִּבַּרְנוּ לְמַעְלָה מִגְּנוּת הַגַּאֲוָה, וּמִכְּלָלָהּ נִשְׁמָע שֶׁבַח הָעֲנָוָה, אַךְ עַתָּה נְבָאֵר יוֹתֵר בְּדֶרֶךְ עִקָּר, הָעֲנָוָה, וְתִתְב

הֲרֵי זֶה שֶׁבַח שֶׁל נְמוּכֵי הָרוּחַ שֶׁהֵם עֲנָוִים בְּלִבָּם וּמַחְשַׁבְתָּם.

הִנֵּה כְּלָל הָעֲנָוָה הֱיוֹת הָאָדָם בִּלְתִּי מַחְשִׁיב עַצְמוֹ מִשּׁוּם טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, וְזֶה הֵפֶךְ הַגַּאֲוָה מַמָּשׁ, וְהַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִזֶּה תִּהְיֶינָה הַהַפְכִּיּוֹת שֶׁל תּו

הָאֶחָד הוּא בְּהִתְנַהֵג בְּשִׁפְלוּת וְזֶה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בְּדִבּוּרוֹ, בַּהֲלִיכָתוֹ, בְּשִׁבְתּוֹ וּבְכָל תְּנוּעוֹתָיו.

וּכְשֶׁנְּדַקְדֵּק נִמְצָא שֶׁתְּלוּיָה בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה, כִּי בִּתְחִלָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם עָנָיו בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי הָעֲנָוִים.

וְסִפְּרוּ מִגֹּדֶל עַנְוָתוֹ שֶׁל בָּבָא בֶּן בּוּטָא זַ"ל (נדרים ס"ו ב):

הָעֲנָוָה בְּמַחֲשָׁבָה, הוּא שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם וְיִתְאַמֵּת אֶצְלוֹ אֲשֶׁר אֵין הַתְּהִלָּה וְהַכָּבוֹד רְאוּיִים לוֹ, כָּל שֶׁכֵּן הַהִתְנַשֵּׂא עַל שְׁאָר בְּנֵי מִינוֹ, וְזֶה מִפְּנֵי מָה שׁ

וַהֲרֵי נִתְבָּאֲרוּ חֶלְקֵי הָעֲנָוָה הָרָאשִׁיִּים וּפְרָטֵיהֶם בְּכָל פְּרָטֵי הַמִּינִים הַמִּתְרַחֲבִים וְהוֹלְכִים לְפִי הַנּוֹשְׂאִים, וּלְפִי הָעִתִּים וְהַמְּקוֹמוֹת, יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף

וְהִנֵּה זֶה וַדַּאי שֶׁהָעֲנָוָה מְסִירָה מִדֶּרֶךְ הָאָדָם מִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים וּמְקָרֶבֶת אוֹתוֹ אֶל טוֹבוֹת רַבּוֹת, כִּי הֶעָנָיו יָחוּשׁ מְעַט עַל דִּבְרֵי הָעוֹלָם וְלֹא יְקַנֵּא בַּהֲבָלָיו,

וְאָמְנָם מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל יָשָׁר, אֲפִלּוּ אִם זָכָה לִהְיוֹת חָכָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג בֶּאֱמֶת, כְּשֶׁיִּסְתַּכֵּל וְיִתְבּוֹנֵן יִרְאֶה שֶׁאֵין מָקוֹם לְגַאֲוָה וְהִתְנַשְּׂאוּת, כִּי הִנֵּ

בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הָעֲנָוָהשְׁנַיִם הֵם הַמַּרְגִּילִים אֶת הָאָדָם אֶל הָעֲנָוָה, הָרְגִילוּת וְהַהִתְבּוֹנֵן.

עוֹד מִמַּפְסִידֵי הָעֲנָוָה הוּא הַהִתְחַבְּרוּת אוֹ הַהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּבְנֵי אָדָם חֲנֵפִים אֲשֶׁר לִגְנֹב לִבּוֹ בְּחַנְּפוֹתָם לְמַעַן יִיטַב לָהֶם יְשַׁבְּחוּהוּ וִירוֹמְמוּהוּ, בְּהַגְדִּיל מָה

עוד מדרך הענוה האמיתית. שיהיו כל עניני הגוף נבזה ונמאס בעיניו באמת. עד שלאפס ותהו יחשבו מבלי הרגיש לא ענג ולא נגע. ורק בדרכי ה' יגבהו. שיהא לבם פתוח לתורה ועבודה וקדושה. ואך בה' ישמחו כי ישיתו לבם מדו

עיקר הענוה. שלא להרגיש מעשיו הטובים שפעל. וערך מעלותיו שהשיג. וכל אשר יגדלו פעולותיו ומעלותיו ושכלו ירבה להכיר גדולתו ית"ש. כן רוח האלקים תוסיף תת כח הרגש חסרונו. ותדמים הרגש עצמות מעלותיו. וכשרואה שמ

הגהה: ומי שידע שמענותנותו היה נחשב בעיניו עוד ליהיר לא נפלאת היא מה שנדמה לו שלא הבין יראת ה'. כענין מאמר חז"ל (ברכות ל"ג ב') אטו יראה מלתא זוטרתי היא וכו' אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא. משל לאדם שמבקש

וכתוב מפורש תועבת ה' כל גבה לב (משלי י"ו). שאף אם לא יתראה ההתנשאות לעיני ב"א רק במחשבת הלב לבד בעיני עצמו היא תועבה ממש לפניו יתב'. כידוע שהיא השרש והשאור שבעיסה לכל המדות רעות. ואמרו (סוטה דף ד' ע"ב

״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל כוּ׳״. פֵּירוּשׁ, שֶׁבְּכָל חֶסֶד וָחֶסֶד שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹשֶׂה לְאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּמְאֹד. כִּי חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא, ״וִי